פס"ד בערעור על החלטה לדחות בקשה לבטל צו עיקול זמני

1. בפני ערעור על החלטת כב' הרשמת (גב' קרן כ"ץ) מיום 09.07.07, הדוחה את בקשת המערערים לבטל צו עיקול זמני שניתן כנגדם במעמד צד אחד.

2. בהחלטתה המנומקת דחתה כב' הרשמת אחת לאחת את כל טענות המערערים בבקשתם לבטל את העיקול.

3. צו העיקול הזמני ניתן במסגרת תביעה כספית שהגיש המערער כנגד המשיבים, ע"ס 374,806 ש"ח, בעקבות פס"ד מיום 14.01.07, שניתן בתביעה אחרת שהגיש המשיב כנגד המערערים (תמ"ש 24014/04). בפסה"ד הנ"ל נקבע כי המערערים הינם משיגי גבול בנכס השייך במשותף למשיב ולרעייתו (שהינה אחותם של המערערים מחד, ומצוייה בסכסוך עמוק עם המשיב מאידך), וניתן צו המחייב את המערערים לפנות את הנכס.

4. סכום התביעה מורכב מכמה ראשי נזק ו/או עילות תביעה, כדלקמן: סך 259,020 ש"ח נתבעים בגין אובדן תקבולי שכ"ד, סך 100,000 ש"ח בגין עגמת נפש, סך כ- 16,000 ש"ח בגין תשלומי חשמל ומים שנאלץ התובע לשלם בגין התקופה בה שהו הנתבעים בנכס.

5. כאמור, בהחלטתה דחתה  כב' הרשמת את כל טענות המערערים, כדלקמן:

נקבע כי לא נמצא פגם באי צירוף פסה"ד מיום 14.01.07 לבקשת העיקול שכן פסה"ד הינו בידיעתו השיפוטית של ביהמ"ש.   

נדחתה הטענה לפיה, כביכול, פסה"ד לא קבע כי המערערים פלשו למקרקעין לא להם.

נדחתה הטענה כי לא הוכחה הכבדה על ביצוע פסק הדין, אם יינתן.      

לפיכך, קבעה כב' הרשמת כי במאזן הכולל של האינטרסים השונים, גוברת זכותו של המשיב לעקל את כספי המערערים.

6. לטענת המערערים, טעתה כב' הרשמת בכל אחת מקביעותיה: פסק הדין הנטען כיסוד לתביעה לא צורף, ועל כן לא הציג המשיב תשתית ראייתית לתביעתו. המשיב לא הוכיח כי הוא הבעלים במקרקעין, מכאן כי לא הציג ראיות מהימנות לכאורה המקימות את עילת התביעה, ועל כן לא היה מקום להיעתר לבקשתו למתן צו עיקול זמני. ואכן, בפועל, המשיב כלל איננו הבעלים של הנכס, ובבימ"ש לעניינים מקומיים אף הוגשה כנגדו תביעה לעניין בנייה בלתי חוקית בנכס. מאחר והשיב איננו בעלים של הנכס הוא איננו זכאי לדמי שכירות או דמי שימוש כלשהם.       

טענות המשיב לעניין יכולתם הכלכלית של המערערים למלא אחר פסה"ד, אם ינתן כנגדם, הינן סתמיות, ועל כן לא הוכיחו כי אי מתן הצו יכביד על ביצוע פסה"ד לכשיינתן. טענות לעניין התנהגותם, כביכול, של המערערים הינן טענות ישנות וממוחזרות ואין בהן כדי להצדיק את מתן הצו.     

ביהמ"ש שגה כאשר קבע כי המערער מס' 3 לא הביא ראשית ראיה לכך כי הכספים המעוקלים משמשים למימון עסקיו.  

עוד טוענים המערערים, כי בפועל, הוגש ערעור על פסה"ד מיום 14.01.07, ואין כל ביטחון כי פסה"ד הזה יישאר על מכונו.

7. המשיב טוען כי בהחלטת כב' הרשמת לא נפל כל פגם. לטענתו, פסק הדין מיום 14.01.07 נמצא בתיק ולא היה צורך לצרפו. זכויות המשיב בנכס כבר נקבעו, הוכח כי המערערים השתלטו על הנכס בכח הזרוע, ולמרות פסה"ד המורה על פינויים הם ממשיכים להחזיק בנכס. המשיב מסכם וטוען כי העיקול הינו צו השעה, וביטולו יוריד לטמיון שנים של הליכים משפטיים ויביא לתוצאה לפיה חוטאים יצאו נשכרים.

8. דיון -

לא מצאתי כל פגם בהחלטת כב' הרשמת. להלן אתייחס לטענות המערערים.

9. אי צירוף פסה"ד -

אי צירוף פסק הדין מיום 14.01.07, המהווה את התשתית העובדתית לעילת התביעה נשוא צו העיקול, אין בו, כטענת המערערים, משום חסר בתשתית הנדרשת למתן צו העיקול, גם אין בו משום חוסר תום לב. צדקה לפיכך כב' הרשמת כאשר קבעה בהחלטתה כי פסק הדין הנ"ל הינו "בחזקת ידיעה שיפוטית", והרי פסק הדין הנ"ל נמצא בתיק המשפחה הכולל, המצורף לכל התביעות המוגשות בעניינה של משפחה זו, והוא זמין לעיון המעיין בתיק, או לחילופין יכול להמצא בלחיצת כפתור מחשב של כל גורם שיפוטי בביהמ"ש. אין גם כל ספק כי הצדדים לפסה"ד, והמערערים בכלל זה, אוחזים בפועל בפסק דין זה. למעשה, הטענה כי אי צירוף פסק הדין מאיין את צו העיקול הינה קנטרנית, ולא היה מקום להעלותה בבקשה המקורית, קו"ח בשלב הערעור.

10. אם לא די באמור לעיל, הנני להפנות לספרו של כב' הנשיא א. גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה שביעית, עמ' 431, שם, בסעיף ג', מפנה המחבר המלומד את תשומת הלב לכך שההוראה בדבר תמיכת בקשת העיקול "במסמך או בראיות מהימנות המקימות זכות לכאורה" נשמטה מהתקנה החדשה, ומעתה אין חובה לצרף מסמך. מרכז הכובד עבר לפיכך לבדיקת השאלה שבהמשך התקנה, היינו, אם "קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין".